ציפור אחת והרבה כנפיים לה.

בשבוע שעבר הרחקתי עד ציפורי שבצפון להרצות בפני חונכים ומדריכים ואנשי סגל של תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו".

כ- 65 מדריכים בני 17 בקורס הדרכה אינטנסיבי בציפורי (לא בישוב אלא בחורשת קק"ל), אשר יחנכו בשנת הלימודים הבאה ילדים עם צרכים מיוחדים במסגרת תנועת הנוער הייחודית, אשר נוסדה מחזון של ילדה בת 12 –עדי אלטשולר.

על פי רוב, אני מרצה בפני הורים, מורים ואנשי סגל מקצועיים. מעולם לא הרצתי קודם לכן בפני נוער.

אני מעמיסה את חששותיי, אחד מידידיי המצטרף אליי ו- 2 בקבוקי מים קרים ומצפינה ביונדאי הכחולה לציפורי.

אנו מגיעים בדיוק לארוחת הצהריים. האוכל אינו מנחם. האור בעיניים דווקא כן. בשבוע זה קיבלו המדריכים העתידיים שעות ארוכות של הדרכה מקצועית . עובדים סוציאלים , פסיכולוגים ועוד.

האם אוכל לתרום מניסיוני ומזווית הראייה שלי? האם אוכל להצית את האש ואת הדמיון ואת התקווה ואת האומץ לסייע ולתמוך בילד אחד עם צרכים מיוחדים ?

חדר דחוס בנוער צבעוני ותוסס. כסאות וכריות משחקים בו בערבוביה. האוויר דחוס ועשרות עיניים ננעצות בפניי בציפייה דרוכה. בולעת את רוקי ומציגה את עצמי. "שמי פרי מרגוליס… אני אמא מיוחדת לילד מיוחד" אני שומעת את קולי מתערבל בקולות ההולכים וגוועים בהמולת החדר.

מספרת על הדרך שעברתי, על ההחלטות, על הכשלונות והצלחות מועטות בגידול ילד עם צרכים מיוחדים.

מתעכבת על האמונה והחלום לילד רגיל ועל הבדידות המלווה אותי ואותנו יום אחר יום , שבוע אחר שבוע. מספרת על ברזים מטפטפים ועל יצירתיות בקרבי ובקרב ילדי ועל כוחו של האחד, של אמא אחת לעשות שינוי מנצח לילדה הפרטי.

עכשיו מביטות בי עיניים מלאות. מלאות בתבונה, באומץ , בערגה, בתקווה. עיניים צעירות. פה ושם נושרת דמעה כבדה על חולצת טריקו מהוהה ושם מתגנב לו חיוך של הקלה כאילו בהיחבא.

אני גומעת באחת את עשרות המבטים והעיניים ונושמת נשימה עמוקה . קולי חרוך. ועיניי בורקות. הקסם שם. באוויר. ילדים שרובם מעולם לא נפגשו עם שכול, עם אבל עם תקוות שנרמסו באחת ממלאים את ליבי באור רב ובתקווה לחברה מתוקנת . נאורה. מכילה.

הנוער של היום, זה היושב כאן לצידי, יחנוך וילווה ילדים עם לקויות קשות בפעילויות של תנועת נוער. בפגישות, בטיולים ובימי כיף. כסא גלגלים יהפוך להיות חלק מהווי היומיום.

לנוער של היום, זה היושב כאן לצידי , תהיה בשנה הבאה אפשרות להכיר חברים חדשים. חברים אמיתיים. חלקם ישבו על כסא גלגלים. וחלקם לא. וזו החברה לה אני מתאווה. חברה שגרים בה גם וגם. גם מבוגרים בריאים וגם כאלו שקצת פחות.

העיניים הבוערות כאן לצידי יהפכו להיות חלק מחברה ישראלית סבלנית וסובלנית.

תודה לכנפיים של קרמבו על הזכות להגיע לציפורי ולספר את סיפורי (טוב ,זה לא רק אני. תודה ל – GPS וגם לחברי היקר)

"סיפור טוב " נהג אבי לומר, מאגד בתוכו חוכמת חיים. אני חושבת שבמקרה הזה יש צדק בדבריו.

עשיתי זאת לפני 10 איש, אחר כך לפני 20 איש, אפילו גירדתי את ה 30 איש. אבל זו פעם ראשונה שאני עושה זאת לפני 600 איש. המעמד לא נתפס לי.

יוצאת מוקדם מהעבודה. עוברת בבית. מתלבשת יפה. עקבים גבוהים, מאופרת קלות.רמיזה עדינה של נשיות. עגילים ושרשרת תואמים שהתכשיטים לא יבלעו את ההופעה. הכול לפי כללי הטקס המקובלים.

אני מגיעה למקום. צריכה לבדוק את השטח. לראות שהכול נמצא במקומו.

אני מוכנה. הכי מוכנה שרק אפשר.

זו פעם ראשונה שלי לפני 600 איש. הכול צריך להיות מושלם.

אני נכנסת לאולם. חושך. ממששת את הקיר הצפוני. מחפשת את המתג. אודיטוריום. במה. מסך. שטיח רך על הרצפה. תאורה רכה משני צידי הקיר. לאט לאט האולם מתמלא. אני יושבת על קצה הבמה. מביטה בנכנסים אחד אחד. גברים, נשים אמצע שנות ה 30 קצת בני 40 וקצת. חברי ההנהלה מתיישבים בשורה הראשונה. אני מזהה אותם לפי שפת הגוף שלהם וגם שיער השיבה.

צהריים טובים, שמי פרי מרגוליס אני שומעת את עצמי . אני רועדת קלות. מישהו מרגיש שהקול שלי רועד? הידיים שלי נעות באיטיות. אני מתבוננת לתוך הלבן של העיניים אחד אחד . שורה שורה.

וממשיכה.

זהו סיפור מסע אישי. סיפור חיי לתוכו אני שוזרת התובנות והכלים שהגיתי ויישמתי עבור בני אשר נולד חולה מאוד פיסית ולאחר תקופת מה הסתבר כי יש איחור התפתחותי קשה וחריג. מילד שאף איש מקצוע  לא נתן לו סיכוי לחיות  ובוודאי שלא ללמוד במערכת החינוך הרגילה צמח בחור גבוה וחסון שסיים בית ספר תיכון יוקרתי עם תעודת בגרות מצוינת, הפך לצייר מחונן וחייל המשרת ביחידה מובחרת בצה"ל.

מהותה של ההרצאה היא על הדרך, על התובנות, על הורות ועל מקומה של אהבה בכל אחד ואחד מאיתנו  ועל כך שכל אחד מאיתנו יכול למצוא בתוכו את הדרך לעזור לעצמו.

התכנים והנקודות המרכזיות משתלבים בטבעיות בסיפור האישי:

• אגו- כיצד ממנפים אגו, מה עושים איתו ומה לא עושים
• כיצד מתמודדים עם תסכול ואלימות?
• אחריות אישית לתהליך- לא מאשימים את האחר בכישלון או בחוסר הצלחה שלך
• שימושים יצירתיים ביצירתיות בחיי היום היום
• איך מתמודדים עם רצף של כישלונות?
• מהי מחויבות לתהליך וכיצד מציתים את האש הפנימית שתמשיך ותבער?
• למה אנו זקוקים לחזון ותוכנית?
• חשיבותה של ההתמדה- היכרות עם הכוחות הפנימיים שלנו

אני מדברת  ומדברת. לאט לאט נבנה המתח והמדורה הפנימית נדלקת. קולי עולה, אני מניחה למיקרופון אשר הופך מיותר ברגע המדויק. חשמל באוויר. אני מטעינה וממשיכה הלאה. בדיחות במינון הנכון.

זה עובד. הקהל צוחק. צחוק נינוח הולך ומתפשט לו באולם. זהו. הקהל נכבש.  אני חושבת לעצמי.

מאותו רגע אני לוליינית בקרקס. זזה, נעה, ניגשת, עוצרת מתבוננת. מעלה ומורידה את הטון . שומעת את הדממה באולם.

הסוף. מחיאות כפיים ותור ארוך של אנשים שיש להם רק שאלה אחת לשאול.

מישהי רק ניגשה להגיד תודה ולתת חיבוק. ועוד אחד שרוצה להציע ליווי עסקי .

מספרי טלפון עוברים מיד ליד.

אני יורדת לחנייה בבניין מפואר של חברת הייטק בינלאומית.

מתיישבת במכונית ולא יכולה להתניע. הברך השמאלית רועדת.

עשיתי זאת. סיפרתי את הסיפור שלי לפני 600 איש.

אין דבר כזה שאין דבר כזה.