יחסי כוחות, מיתוג, כוח או חולשה, הערכה עצמית, התמודדות עם כשלון, התמודדות עם הצלחה,
יחס לכישלון ו/או להצלחה, היכולות לזהות צרכים של האחר, התנהלות באזור בטוח ו/או התנהלות בעת משבר ומצוקה מתמשכים – אלה הן מקצת מהכלים אשר נרכשים בבסיסם במסגרת המשפחה בה גדלנו.
המערך המשפחתי וההתנהלות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו משפיעים על התפיסה שלנו את עצמנו, את היכולות שלנו, את מערכות היחסים שלנו וההתנהלות שלנו בעולם שמחוץ למשפחה.
גם כשאנו בונים משפחה חדשה, נמצא את עצמנו לא אחת מדמים או מעתיקים מערכות יחסים ומצבים למערכת החדשה שלנו כבני זוג וכהורים.
אם כך הדבר, הרי שהתנהלות בתוך המשפחה מהווה עשויה להיות המפתח להבנה ולפענוח מי שאנו גם במסגרת התחום המקצועי בו בחרנו, ולאופן שבו אנו מתנהלים בתוך הארגון שבו אנו מועסקים.
האם אני יוזם? האם אני בעל הערכה עצמית? האם יש לי היכולת לקדם אינטרסים של הארגון, לנהל צוות, לעבוד מתוך תשוקה ואמונה, להניע עובדים אחרים? האם אני פסיבי , נגרר, עצל, חסר אמונה בעצמי וביכולות שלי?
במאמר זה, אקח אתכם אל מציאות חיי המשפחתיים ב- 20 השנים האחרונות, אשר אילצה אותי להתמודד ולבנות כלים בכדי למקסם יכולות ועל מנת להגיע לתוצאות עליהן חלמתי, ושניתן להעתיק אותן לעולם המקצועי של כל אחד ואחת מאיתנו.
לפני 20 שנה וקצת נולד בני הצעיר. "הוא לא ישרוד" אמרו לי הרופאים. יותר מדי בעיות פיסיות הקשורות למערכת הנשימה, לב, עיכול ועוד. התינוק שרד והתחזק. רגע, רגע, מה זה אומר? זה אומר דבר פשוט אחד – לא תמיד אנשי המקצוע (ובמקרה זה מיטב הרופאים בבית החולים באותה העת) יודעים הכל. גם אנשי מקצוע עשויים לטעות. מסקנה: לא מאמינים באופן עיוור לכל אחד. נפלא, אפשר להמשיך הלאה.
קרוב לשנה שכב בני במחלקת טיפול נמרץ. הכוחות הולכים ואוזלים. המתח רב ולא רואים את הסוף. יש ילדה נוספת בת 3 בבית שצריכה גם היא טיפול. כלומר, מצב של משבר מתמשך ולאורך זמן, הגוזל את כל הכוחות. מה עושים במצב זה וכיצד לא מתמוטטים? מהיכן מגייסים כוחות? מגייסים את האחר. זימנו חברים ומשפחה קרובה וסיפרנו בכנות מוחלטת על מצבנו. שאלנו כל אחד כיצד הוא יכול לתרום ולסייע. נדהמנו מהעזרה שהושטה. מסקנה: כנות ופתיחות מקרבת ומרגשת ויוצרת הזדהות.
אם ניקח את זה לעולם העבודה, הרי שאין כמו יצירת הזדהות של הפרט לארגון בו הוא עובד. כל זמן שלא כופים על האחר לעזור ולהירתם למשימה, אלא נותנים לו להפוך לחלק מהמערכת ומאפשרים לו להציע את כישוריו ויכולתו לתוך התהליך, הרי שהמחויבות שלו לארגון גדלה והתפוקה בהתאם.
בגיל שנה השתחרר בני והגיע הביתה. לאט לאט התחוור כי יש איחור התפתחותי ההולך ומעמיק . חששות ופחדים. העתיד לוטה בערפל. כל מאמצי הפיזיותראפיה לא סייעו לבני לצעוד ולו צעד אחד. בגיל שנתיים עשה ילדי צעד ראשון לכיוון של ברז מטפטף בגינה. הסקרנות מטיפות המים הנושרות לאדמה גרמו לו לצעוד צעד אחד. צעד אחד מביא לעוד צעד. הוא ילך, הבנתי, ואז ירוץ ואז ישחק בכדור!!
אם כך, הסקרנות דחפה אותו עד הקצה! ומה עוד? ללא יצירתיות לא תהיה התקדמות. חייבים למצוא עוד ברזים מטפטפים.
מנהל זקוק לעובדים יצירתיים על מנת לספק פתרונות חדשים בשוק משתנה ולמקסם יכולות הלוקחות את הארגון צעד נוסף קדימה. איך מייצרים עובדים יצירתיים? מאמינים בהם שהם יכולים, מייצרים סביבת עבודה "לא חונקת" המספקת גירויים, מאפשרת שיח פתוח בין עובדים (ולא- חדרי ישיבות אינם מקום שבו אפשר לפתח יצירתיות) ומדריכים לחיבורים בין עולמות תוכן שונים.
עד גיל 5 לא היו לבני כל כישורים חברתיים. כמעט ולא דיבר. מוטוריקה וקואורדינציה לקויים ביותר. הפחד הלך וחלחל. אני חייבת לעשות משהו עבורו כדי שיוכל להשתלב בחברה הרגילה. אני חייבת לגרום לו לדבר ולתקשר עם ילדים אחרים. אם כך, צרכים מפעילים פחדים ופחדים מפעילים תשוקה. תשוקה להצליח.
כיתות א-ג כמעט ואין כל התקדמות. יש בדידות. לא יכול לקרוא ולכתוב. ילדים לועגים לו. הורים מרחיקים את ילדיהם, חלש פיסית ואינו פעיל כמו ילדים בני גילו. מנהלת ומורים אשר אינם מקבלים אותו. הגיע הזמן לעשות מעשה! לחפש מסגרת אחרת. בית ספר אחר אשר יקבל ויתמוך. כלומר, אם דרך אחת אינה עובדת, להמשיך הלאה. לחפש דרך אחרת. בכל רגע ורגע נתון יש לנו אפשרות וקבלת החלטה.
נהדר, חשבתי לעצמי. צריך זמן למצוא את בית הספר הנכון. הבנתי כבר כי פזיזות וחוסר הכנה מוקדמת עשויים להכשיל. במשך חודשיים חיפשתי בית ספר מתאים. נפגשתי עם מנהלי בתי ספר וטיילתי בחצר צופה בילדים. בסוף נמצא בית הספר המתאים. בית ספר קהילתי קטן. מנהלת הרואה בילד שלי אתגר לשילוב.
בשלב זה הילד אינו קורא וכותב וכתוצאה מתסכול מתמשך הופך לילד אלים. התנאי לקבלתו לבית הספר החדש: ילד קורא ולא אלים.
התחייבתי לעשייה. תאריך יעד ה-1 בספטמבר, פתיחת שנת הלימודים. בשלב הזה אף איש מקצוע אשר עבד עם הילד לא הצליח ללמדו לקרוא ולכתוב (באבחונים עלה כי ילדי בעל לקויות למידה קשות. דיסלקציה וסידגראפיה ודיסקלקוליה).
ראשית, חשבתי, יש לטפל באלימות. כשיהיה רגוע אולי ניתן יהיה ללמוד לקרוא. יש לי חודשיים ימים. כל חופשת הקיץ. לקחתי חופשה ללא תשלום מהעבודה. מה היה פה? מחויבות עמוקה לתהליך ולדרך. תאריך יעד שיש להגיע אליו, סדרי עדיפויות (קודם מטפלים באלימות).
ביום הראשון של החופש הגדול סיפרתי לבני על בית הספר החדש ומה צריך לעשות כדי להגיע אליו.
"אתה רוצה חברים, אתה רוצה להצליח, אתה רוצה לקרוא כמו כולם"? כשהתשובה הייתה כן כן כן לכל אותן שאלות אפשר היה להתחיל לעבוד. יש מטרות ויש יעדים ויש משימות.
ובכן- מדמיינים מה שהארגון ו/או העובד ו/או המנהל רוצה (וזה לטעמי לא קל)
מגדירים את המשימה, שואלים את כל השאלות הקשות (למה, איך, מתי), קובעים תאריך יעד, קובעים מטרה מרכזית ומטרות משנה, בונים תוכנית ולא מוותרים עד השגת המטרה- כי אין הנחות בדרך.
אך נהדר, ממשיכים הלאה. איך מטפלים באלימות? איל לי שמץ של מושג. הטיפולים הפסיכולוגיים לא באמת עוזרים. באותו לילה מול הטלוויזיה, אני מזפזפת חסרת שקט ומגיעה לשיעור אגרוף. זה כל מה שהיה צריך. באותה השנייה ראיתי את הבן החלש והרזה שלי מתאגרף ומוציא את כל העצבים והתסכול לתוך שק אגרוף .
למחרת תלה איש מקצוע שק אגרוף ענק במרפסת ו- 2 כפפות אגרוף אדומות, האחת עבורי ושנייה עבורו, והנה התחלנו במלאכה. שנינו מתאגרפים כל יום. מוציאים את כל האנרגיה והתסכול לתוך השק. גם אני מתאמצת, אתה לא לבד. ברור, לא חוכמה שרק אחד מתאמץ ומזיע והאחר מתבונן בו ונותן הוראות. בארגון, על העובד לראות שהמנהל שלו או הקולגה עובד ומתאמץ כמוהו. היעד הוא אחד וכולנו נוטים שכם כדי להגיע אליו. קוראים לזה – דוגמא אישית.
אבל זה לא מספיק. ממשיכים עם קארטה. בבית. תנאים מקסימאליים. שיעור פרטי גם לבני וגם לי. שנינו מתאמצים. אחר כך שיעור שחייה. יש מחירים כלכליים לשלם עבור כל הטיפולים האלו וצמצום בהוצאות אחרות. אבל ההחלטה לסייע ולהתקדם בכל מחיר ליעד היא החלטה.
לאט לאט האלימות מנותבת לאפיקים אחרים.
ומה עם קריאה? גם כאן נדרשת יצירתיות ומחויבות של שנינו לתהליך. הילד לא מצליח לקרוא הברות ועיצורים אבל אני מבחינה כי יש לו זיכרון צילומי. נהדר. שוב היצירתיות באה לעזרי. כתבתי מילים על פלקטים ותליתי בכל הבית. מילים, מילים, מילים, בצבעים שונים. כל יום קראנו יחד את המילים. אחר כך החלפנו את מיקום המילים והדבקנו בחדר אחר. לאט לאט נצברו להן המילים והקריאה החלה…
ובכן, ב- 1 בספטמבר הגיע תלמיד חדש לכתה ד. תלמיד קורא ולא אלים.
אז מה היה לנו פה? תשוקה, מטרה ויעד. תוכנית עבודה מוגדרת. עשייה משותפת. הדרגתיות ויעדים ריאליים. שימוש ביצירתיות וחיפוש אלטרנטיבות. התמדה, התמדה ושוב התמדה. מתכון מנצח, לא? ועכשיו – יש הצלחה. נהדר. קח הצלחה אחת ותשחזר אותה. לנתח ולפרק הצלחות ולבדוק מה היה שם כדי לשפר את ההצלחה ולמקסם אותה ליעד הבא.
לא חוכמה לנתח רק כישלונות, יש לנתח גם הצלחות.
לבני לא היו כמעט חברים עד כתה ו'. הרצון להשתייך הוא קריטי בגיל הזה. גם ילדים, כמו מבוגרים, אוהבים לשהות במחיצתם של אחרים שיש להם מטרות, שנתפסים כמצליחים. אם כן, חשבתי לעצמי ,אני חייבת לעזור לו לרכוש חברים, בכך שאעזור לו למצוא משהו שבו יהיה מיוחד וטוב מכולם. זה היה השלב שבו השתתף בני בחוגים מחוגים שונים כדי לבדוק במה הוא כשרוני ומה מרתק אותו. ערב אחד כשבאתי לאסוף אותו מחוג ציור, אמר המדריך: "את יודעת שבנך מצייר לא רע". ה"לא רע" הזה הפך בעיני רוחי לצייר מחונן וכבר דמיינתי ציורים שלו תלויים במוזיאון הלובר בפאריז. הגענו למוזיאון תל אביב ובחינה שעבר אכן הוכיחה כשרון יוצא דופן, וכך המשכנו ללימודים מרוכזים במוזיאון אשר פיתחו כשרון זה. אם כן, מצאתי את הכישרון הייחודי שלו. עכשיו נותר רק לפתח אותו!
בני הפך לצייר של בית הספר ולאט לאט החלו חברים להתקרב אליו.
כל אחד מאיתנו רוצה להיתפס כמצליחן. לכל אחד מאיתנו, ללא יוצא מן הכלל, יש כשרון. אותו משהו ההופך אותנו מומחי תוכן בתחומנו. יש להשקיע מאמצים רבים והתמדה כדי למצוא ולגלות את הכישרון הייחודי שלנו, לארוז אותו כמו שצריך ולהפיץ אותו הלאה בתוך הארגון או מחוצה לו. הכורח- הוא אבי כל המצאה בעיניי. אתה רוצה להצטיין- לך חפש את הדבר האחד בו תהיה הטוב ביותר, אשר ייחד אותך מכל השאר כדי שתהפוך למותג בתחומך. אנשי מקצוע יחפשו להיות בקרבתך. לא תצטרך להפיץ קורות חיים לעשרות חברות. ציידי כישרונות כבר יגיעו אליך .
בתיכון לא הלך כל כך טוב. לא היו לבני מחברות וספרים והוא כמעט ולא למד. כולנו היינו מיואשים כולל המורים ומנהלת בית הספר. לא אחת התחננתי להשאירו במסגרת ולו רק כדי שלא יסתובב ברחובות בחוסר מעש. כמעט ויתרנו על הלמידה, עד שיום אחד הגיע מורה אחר ומיוחד לבית הספר. מורה להיסטוריה שהניח את הספרים והמחברות בצד וחיבר בין ההיסטוריה של אז לימינו אנו ולאקטואליה. הוא הכיר כל ילד וילד על משפחתו וקורות חייו. לא היה צריך יותר מזה עבור בני. המחברות והספרים שהיוו נטל עבורו, עקב לקויות הלמידה, הונחו בצד וניתן היה לבוא לידי ביטוי ולמידה בדרך אחרת,כזו שתאמה את הצרכים המיוחדים שלו. לימים, הפך בני לתלמיד הטוב ביותר בהיסטוריה בכיתתו.100 היה הציון שלו זכה מבחן אחר מבחן. כלומר, כישלון של דרך אחת אין פירושו כישלון באופן כללי. לעיתים שינוי קטן, שיפור או זווית ראייה חדשה, מאפשרים פיתוח והתקדמות שלא ראינו קודם.
כעת, כל מה שהיה צריך זה לשכפל את ההצלחה של המורה להיסטוריה בקרב מורים אחרים. יזמתי מפגש של המורה עם הצוות וביקשתי כי יספר על השיטה שלו ויציג את הדרך שלו ליתר המורים אשר אימצו הדרך עבור בני. הצלחות יש לשכפל ולהעתיק. הצלחה מתחום אחד ניתן ליישם לתחום אחר באמצעות הכלים הנכונים.
עם האוכל בא התיאבון. והצלחה אחת גוררת רצון להצלחות נוספות. כך קרה גם עם בני. מנער שלא היו לו ספרים ומחברות, שלא למד כמעט, הפך לתלמיד עם תשוקה להצליח. ערב בחינות הבגרות אמרתי לבני, אם אתה רוצה לפרוש כעת אני יכולה להבין אותך". "אמא", הוא ענה" אם התחלתי משהו אני חייב לסיים אותו". וכך המשיך הלאה, כשממוצע הציונים שלו בבחינות הבגרות הרקיע שחקים. הוא העז להעיז ולחלום על הצלחה. והמציאות מדברת בעד עצמה.
בני הוא נער מאושר. יש לו חברים, הוא משרת ביחידה מובחרת ויש לו עתיד. אה, ושכחתי עוד משהו… הוא מאושר במי שהוא ויודע שאת העתיד הוא יצייר במכחול הפרטי שלו כראות עיניו.
מהו ארגון מצליח לטעמי?
על מנת לבחון ולבדוק מקרוב, כיצד ארגון מצליח לאורך זמן, וכיצד הוא ממציא את עצמו ואת הידע והטכנולוגיה שלו בכל פעם מחדש, ומצליח לייצר אנרגיה חיובית ואופטימיות בשורותיו, התשובות, כמעט תמיד, יימצאו,בקרבת ההון האנושי.
הנהלת החברה ועובדיה הבכירה הם אלו המנווטים ומשרטטים את המודל הארגוני ואת החזון.
כדי שעובד יירתם לחזון ולמטרות החברה, וירגיש חלק אינטגראלי מקידום והתפתחות של מקום עבודתו, צריכים להתקיים מספר תנאים לכך. לדוגמא, האם המנהל שלו מאמין בו ובארגון? האם יש לעובד מספיק תנאים (ולא, הכוונה לא לשכר) לצמוח, להיות יצירתי, לבחון דרכים שונות לפתרון ומינוף? האם הממונים על העובד מציבים מטרות ויעדים ועומדים בהם? האם הם מהווים מודל לחיקוי אתי, עסקי ורוחני עבורו?
ארגון ומנהליו צריכים לא אחת לשאול את עצמם – האם סביבת העבודה אינה חונקת, אלא מאפשרת פיתוח אישי ומקצועי בתוכה? ואילו על העובדים לשאול את עצמם, האם מותר לי לטעות ולהיכשל וללמוד ולשחזר הצלחות? האם יש שיתופי פעולה וההישגיות נמדדת באופן קבוצתי ולא רק אישי? האם יחסי עבודה תקינים ושיתופי פעולה הם כלים עליהם העובד נמדד? האם כיף לי לבוא לעבודה בבוקר יום ראשון? ואם עניתי בכן למרבית השאלות האלו אני כנראה עובדת בארגון מנצח.
הדרך, הכלים והיישום, הכישלונות והניצחונות, התסכול, ההתמדה והניצחון הגדול בחיי בני הפכו אותו לנער שכיף לו להתעורר כל בוקר מחדש ליום של אתגרים חדשים.
ואני כאמא שלו? אני מבינה סוף כל סוף את מה שהיה מונח כל השנים האלו על לוח ליבי- התשוקה המטורפת להצליח. תשוקה שנבעה מפחד. הלוא כמו שכבר אמרתי, צרכים מפעילים פחדים ופחדים מפעילים תשוקה. וגם אהבה צריך. והרבה.
בקרוב תפתח סדנא באזור השרון להורים לילדים עם צרכים מיוחדים
לפרטים נוספים ולהרשמה
להצטרפות לקבוצת תמיכה להורים לילדים עם צרכים מיוחדים הקש כאן
תגובות אחרונות