לפני כשבעה חודשים הצליח ליאור, אחד מידידיי לנדנד לי כל כך הרבה , עד שנעניתי לו והלכתי לשמוע הרצאת מבוא של עופר ברייר. מאז זרמו הרבה מים בנהר חיי.

התחלתי את הקורס לניהול קריירה . ממזר הליאור הזה. הצליח לו.

אני תלמידה מן המניין.

את שרון קלטתי בשנייה הראשונה שנכנסה לחדר ומאז אנחנו בהתגבשותה של ידידות מופלאה. עם מכתב מביע אמון, תמיכה וליווי בתהליך המיתוג (אימא'לה אני מתמתגת?) אנחנו בהחלט שותפות לדרך, שתינו ביחד וכול אחת לחוד.

בלילות הכנתי שיעורי בית כפי שאף פעם בחיי לא הכנתי קודם (ותאמינו לי כחנונית מצויה תמיד הכנתי שיעורי בית) ובימים ניקרתי לא אחת במקום עבודתי, מנסה להתעלם מנקודות מרצדות ונמלים זוחלים מול עיני על המסך המרצד.

איש מיוחד. עופר. ילד עם שיער לבן  או כמו שהוא אוהב לקרוא לעצמו ברגע של זחיחות הדעת-"מורה ל מוסיקה" (בלשון נקבה, חברים).

זו פגישתנו האחרונה בקורס לניהול קריירה. אז עוד לא ידעתי את מה שאני יודעת כעת…

רגע, האם יש לי בכלל יכולת לנהל קריירה?  ומה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה (גדולה, הצחקתי אותי. אני כבר סבתא….) ומתי יודעים בביטחון שזהו. עכשיו אני כבר גדולה? כשהקריירה נוסקת? כשמרוויחים מספיק כסף?  ובכלל האם יש לי כשרון למשהו?

לאט לאט ירדו להם האסימונים. טוב, לא בבת אחד. לאט לאט כבר אמרתי?

האם העובדה שהצלחתי לגדל 2 ילדים לבד   (דיי מוצלחים אפילו. ונכון שאני פולנייה אבל הם בכל זאת יצאו מוצלחים) אומרת משהו על הכישרון והיכולת שלי? ובכלל, האם יש לי תשוקה להצליח?

פגישה אחרונה בקורס ניהול קריירה. עכשיו אני יורדת במדרגות ביתו של עופר לחדר עבודתו. חדר דחוס בספרים, פסנתר ענק, שולחן גדול ועוד אחד עגול. אנדרלמוסיה נעימה. אני פוסעת פנימה כמנצחת. האם מותר לי להתייחס אל עצמי כמנצחת? אני שואלת את עצמי. "כן" , מותר לי . ניצחתי את הפחד, לא? ניצחתי כנגד כל הסיכויים. אני מתיישבת באיטיות ומחייכת חיוך קטן. עופר מרפרף נשיקה על לחיי ומתיישב מולי.

אני משתפת, מספרת, שואלת, מתייעצת . הזמן חומק לו  מבין השאלות.

"פרי," אומר עופר וזיק של רצינות בעיניו, "תזכרי, בודד שם בצמרת. הגלישה  מטה עשויה להיות כל כך תלולה. אז לאט לאט לך. לא תמיד יפרגנו לך ותמיד תמיד תבדקי את עצמך שוב ושוב. לאט לאט. תנהגי בחוכמה. לא לרוץ. לדייק" אני שומעת  את עופר ומנסה לבלוע כל מילה וכל פסיק. לא לשכוח שום דבר. "תפנימי, תפנימי" אני צועקת בלי קול לעצמי.

פגישה אחרונה.

"את בתחילתו של תהליך. את בתחילתה של דרך נפלאה " אומר עופר. אני צובטת את עצמי כדי להבין שזו המציאות. כאן ועכשיו. לפני רגע הייתי אמא של נועה ואריאל ועכשיו אני עומדת מול קהלים מגוונים ומרצה על כוחה של אהבה ועל עוצמה ותשוקה לנצח.

עוד חיבוק וחיוך בזווית העין. דלת נטרקת מאחורי וריח פריחה עזה עולה באפי. מתיישבת בגטס הכחולה. מתניעה.

לא מביטה לאחור. נושמת נשימה עמוקה ונוסעת לסופר לקנות ירקות כתומים.

"אין כמו מרק בטטות מהביל להתחיל בו את הקריירה החדשה שלי".

מחייכת לדמות הניבטת מולי בחלון של הסופר ומחייכת חיוך של אושר לשומר בכניסה.

ליאור, הצליח לך! וגם לי.