בשעה טובה אריאל התגייס לצבא. שנתיים עוברות והוא כבר בן עשרים.
ילד גדול.
ואני עדיין לא משחררת. כל דבר מנסה לעשות בשבילו ובמקומו.
בשיחה אמרה לי חברה : אולי כבר תשחררי אותו?
אמרתי לה שאם הייתה יודעת מה עברתי איתו לא הייתה אומרת את המשפט הזה.
תשובתה הייתה: אז תכתבי מה שעברת.
באותו לילה כתבתי מכתב בן שבעה עמודים בו אני מתארת את סיפור חיינו- המסע, מרגע הלידה ועד השחרור. גם שלי גם שלו.
"בני אני משחררת אותך כאן. ללכת בדרך שבה תבחר. אם תיפול ותמעד אני יודעת שתקום בדרך שלך. אתה עקשן אתה זוכר? נולדת כזה. נראה שאני קצת שכחתי והלכתי לאיבוד.
עכשיו תורי לאהוב אותי.
אימא. "
המכתב נשאר במגרה שבועיים עד שאזרתי עוז לתת לו אותו. המכתב הציף רגשות ודמעות ואפשר שיחה ששחררה אותו ללכת בדרכו.

במקביל התחלתי ללמוד בקורס לניהול קריירה של עופר ברייר. בקורס נתבקשנו להתמודד עם הגדרת החזון האישי- עסקי שלנו. התלבטתי קשות מאחר ולא ידעתי באיזה כיוון לבחור.
באחד השעורים הראשונים ישבה מולי חברה לקורס, שכתבה לי פתק שאני אצליח בגדול והיא תשמח להיות לצידי. בחיוך הכנסתי בין דפי המחברת ושמתי בצד.
החזון של שרון רקם עור וגידים ובהבלחה של רגע אמרה לי: זה הסיפור. הסיפור שלכם. שלך ושל אריאל.
כל האסימונים (למי שזוכר מה זה אסימון?) נפלו.
הבנתי כי הסיפור של אריאל, הדרך, ההישגים, היצירתיות, ההתמודדות עם הכישלונות והתובנות,
הבחירה לאפשר לו לממש את מלוא הפוטנציאל שבו ולהיות בדיוק מי שהוא צריך להיות.
כשהסתכלתי לאחור לבדוק מה אפשר את ההצלחה של אריאל הבנתי שלא היו פה ניסים, אלא דרך הבועטת בכול המוסכמות, חשיבה יצירתית ובעיקר תשוקה להשיג את המטרה.
העובדה שמבחינתי, בלתי אפשרי לא היה אופציה.

בימים אלה אני מרצה בפני קבוצות הורים, ארגונים וחברות היי-טק, כותבת את הספר. בניתי סדנא המשלבת בין הניסיון שלי ובין מתודולוגיה מקצועית עם סער פאר (בעלים של חברת מגנט), מירלה מיכאלסון- עובדת סוציאלית ופנינה מילוא- עובדת סוציאלית ומאמנת.
אני עושה את צעדי בדרך להפיץ את התקווה להורים מיוחדים לילדים מיוחדים.
היום אני יודעת שאני לא צריכה להתחיל מהתחלה.
אני ממשיכה.