פגישה, חצי פגישה, מבט אחד ודי. (ליאור, הצליח לך!)

ניהול קריירה, תיעוד אישי 11 תגובות »


לפני כשבעה חודשים הצליח ליאור, אחד מידידיי לנדנד לי כל כך הרבה , עד שנעניתי לו והלכתי לשמוע הרצאת מבוא של עופר ברייר. מאז זרמו הרבה מים בנהר חיי.

התחלתי את הקורס לניהול קריירה . ממזר הליאור הזה. הצליח לו.

אני תלמידה מן המניין.

את שרון קלטתי בשנייה הראשונה שנכנסה לחדר ומאז אנחנו בהתגבשותה של ידידות מופלאה. עם מכתב מביע אמון, תמיכה וליווי בתהליך המיתוג (אימא'לה אני מתמתגת?) אנחנו בהחלט שותפות לדרך, שתינו ביחד וכול אחת לחוד.

בלילות הכנתי שיעורי בית כפי שאף פעם בחיי לא הכנתי קודם (ותאמינו לי כחנונית מצויה תמיד הכנתי שיעורי בית) ובימים ניקרתי לא אחת במקום עבודתי, מנסה להתעלם מנקודות מרצדות ונמלים זוחלים מול עיני על המסך המרצד.

איש מיוחד. עופר. ילד עם שיער לבן  או כמו שהוא אוהב לקרוא לעצמו ברגע של זחיחות הדעת-"מורה ל מוסיקה" (בלשון נקבה, חברים).

זו פגישתנו האחרונה בקורס לניהול קריירה. אז עוד לא ידעתי את מה שאני יודעת כעת…

רגע, האם יש לי בכלל יכולת לנהל קריירה?  ומה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה (גדולה, הצחקתי אותי. אני כבר סבתא….) ומתי יודעים בביטחון שזהו. עכשיו אני כבר גדולה? כשהקריירה נוסקת? כשמרוויחים מספיק כסף?  ובכלל האם יש לי כשרון למשהו?

לאט לאט ירדו להם האסימונים. טוב, לא בבת אחד. לאט לאט כבר אמרתי?

האם העובדה שהצלחתי לגדל 2 ילדים לבד   (דיי מוצלחים אפילו. ונכון שאני פולנייה אבל הם בכל זאת יצאו מוצלחים) אומרת משהו על הכישרון והיכולת שלי? ובכלל, האם יש לי תשוקה להצליח?

פגישה אחרונה בקורס ניהול קריירה. עכשיו אני יורדת במדרגות ביתו של עופר לחדר עבודתו. חדר דחוס בספרים, פסנתר ענק, שולחן גדול ועוד אחד עגול. אנדרלמוסיה נעימה. אני פוסעת פנימה כמנצחת. האם מותר לי להתייחס אל עצמי כמנצחת? אני שואלת את עצמי. "כן" , מותר לי . ניצחתי את הפחד, לא? ניצחתי כנגד כל הסיכויים. אני מתיישבת באיטיות ומחייכת חיוך קטן. עופר מרפרף נשיקה על לחיי ומתיישב מולי.

אני משתפת, מספרת, שואלת, מתייעצת . הזמן חומק לו  מבין השאלות.

"פרי," אומר עופר וזיק של רצינות בעיניו, "תזכרי, בודד שם בצמרת. הגלישה  מטה עשויה להיות כל כך תלולה. אז לאט לאט לך. לא תמיד יפרגנו לך ותמיד תמיד תבדקי את עצמך שוב ושוב. לאט לאט. תנהגי בחוכמה. לא לרוץ. לדייק" אני שומעת  את עופר ומנסה לבלוע כל מילה וכל פסיק. לא לשכוח שום דבר. "תפנימי, תפנימי" אני צועקת בלי קול לעצמי.

פגישה אחרונה.

"את בתחילתו של תהליך. את בתחילתה של דרך נפלאה " אומר עופר. אני צובטת את עצמי כדי להבין שזו המציאות. כאן ועכשיו. לפני רגע הייתי אמא של נועה ואריאל ועכשיו אני עומדת מול קהלים מגוונים ומרצה על כוחה של אהבה ועל עוצמה ותשוקה לנצח.

עוד חיבוק וחיוך בזווית העין. דלת נטרקת מאחורי וריח פריחה עזה עולה באפי. מתיישבת בגטס הכחולה. מתניעה.

לא מביטה לאחור. נושמת נשימה עמוקה ונוסעת לסופר לקנות ירקות כתומים.

"אין כמו מרק בטטות מהביל להתחיל בו את הקריירה החדשה שלי".

מחייכת לדמות הניבטת מולי בחלון של הסופר ומחייכת חיוך של אושר לשומר בכניסה.

ליאור, הצליח לך! וגם לי.

איך עשיתי את זה מול 600 איש?

אחריות אישית, אירגונים, הרצאות, יצירתיות, כשלון 15 תגובות »

עשיתי זאת לפני 10 איש, אחר כך לפני 20 איש, אפילו גירדתי את ה 30 איש. אבל זו פעם ראשונה שאני עושה זאת לפני 600 איש. המעמד לא נתפס לי.

יוצאת מוקדם מהעבודה. עוברת בבית. מתלבשת יפה. עקבים גבוהים, מאופרת קלות.רמיזה עדינה של נשיות. עגילים ושרשרת תואמים שהתכשיטים לא יבלעו את ההופעה. הכול לפי כללי הטקס המקובלים.

אני מגיעה למקום. צריכה לבדוק את השטח. לראות שהכול נמצא במקומו.

אני מוכנה. הכי מוכנה שרק אפשר.

זו פעם ראשונה שלי לפני 600 איש. הכול צריך להיות מושלם.

אני נכנסת לאולם. חושך. ממששת את הקיר הצפוני. מחפשת את המתג. אודיטוריום. במה. מסך. שטיח רך על הרצפה. תאורה רכה משני צידי הקיר. לאט לאט האולם מתמלא. אני יושבת על קצה הבמה. מביטה בנכנסים אחד אחד. גברים, נשים אמצע שנות ה 30 קצת בני 40 וקצת. חברי ההנהלה מתיישבים בשורה הראשונה. אני מזהה אותם לפי שפת הגוף שלהם וגם שיער השיבה.

צהריים טובים, שמי פרי מרגוליס אני שומעת את עצמי . אני רועדת קלות. מישהו מרגיש שהקול שלי רועד? הידיים שלי נעות באיטיות. אני מתבוננת לתוך הלבן של העיניים אחד אחד . שורה שורה.

וממשיכה.

זהו סיפור מסע אישי. סיפור חיי לתוכו אני שוזרת התובנות והכלים שהגיתי ויישמתי עבור בני אשר נולד חולה מאוד פיסית ולאחר תקופת מה הסתבר כי יש איחור התפתחותי קשה וחריג. מילד שאף איש מקצוע  לא נתן לו סיכוי לחיות  ובוודאי שלא ללמוד במערכת החינוך הרגילה צמח בחור גבוה וחסון שסיים בית ספר תיכון יוקרתי עם תעודת בגרות מצוינת, הפך לצייר מחונן וחייל המשרת ביחידה מובחרת בצה"ל.

מהותה של ההרצאה היא על הדרך, על התובנות, על הורות ועל מקומה של אהבה בכל אחד ואחד מאיתנו  ועל כך שכל אחד מאיתנו יכול למצוא בתוכו את הדרך לעזור לעצמו.

התכנים והנקודות המרכזיות משתלבים בטבעיות בסיפור האישי:

  • אגו- כיצד ממנפים אגו, מה עושים איתו ומה לא עושים
  • כיצד מתמודדים עם תסכול ואלימות?
  • אחריות אישית לתהליך- לא מאשימים את האחר בכישלון או בחוסר הצלחה שלך
  • שימושים יצירתיים ביצירתיות בחיי היום היום
  • איך מתמודדים עם רצף של כישלונות?
  • מהי מחויבות לתהליך וכיצד מציתים את האש הפנימית שתמשיך ותבער?
  • למה אנו זקוקים לחזון ותוכנית?
  • חשיבותה של ההתמדה- היכרות עם הכוחות הפנימיים שלנו

אני מדברת  ומדברת. לאט לאט נבנה המתח והמדורה הפנימית נדלקת. קולי עולה, אני מניחה למיקרופון אשר הופך מיותר ברגע המדויק. חשמל באוויר. אני מטעינה וממשיכה הלאה. בדיחות במינון הנכון.

זה עובד. הקהל צוחק. צחוק נינוח הולך ומתפשט לו באולם. זהו. הקהל נכבש.  אני חושבת לעצמי.

מאותו רגע אני לוליינית בקרקס. זזה, נעה, ניגשת, עוצרת מתבוננת. מעלה ומורידה את הטון . שומעת את הדממה באולם.

הסוף. מחיאות כפיים ותור ארוך של אנשים שיש להם רק שאלה אחת לשאול.

מישהי רק ניגשה להגיד תודה ולתת חיבוק. ועוד אחד שרוצה להציע ליווי עסקי .

מספרי טלפון עוברים מיד ליד.

אני יורדת לחנייה בבניין מפואר של חברת הייטק בינלאומית.

מתיישבת במכונית ולא יכולה להתניע. הברך השמאלית רועדת.

עשיתי זאת. סיפרתי את הסיפור שלי לפני 600 איש.

אין דבר כזה שאין דבר כזה.

להכנס RSS תגובות RSS פוסטים