עשיתי זאת לפני 10 איש, אחר כך לפני 20 איש, אפילו גירדתי את ה 30 איש. אבל זו פעם ראשונה שאני עושה זאת לפני 600 איש. המעמד לא נתפס לי.
יוצאת מוקדם מהעבודה. עוברת בבית. מתלבשת יפה. עקבים גבוהים, מאופרת קלות.רמיזה עדינה של נשיות. עגילים ושרשרת תואמים שהתכשיטים לא יבלעו את ההופעה. הכול לפי כללי הטקס המקובלים.
אני מגיעה למקום. צריכה לבדוק את השטח. לראות שהכול נמצא במקומו.
אני מוכנה. הכי מוכנה שרק אפשר.
זו פעם ראשונה שלי לפני 600 איש. הכול צריך להיות מושלם.
אני נכנסת לאולם. חושך. ממששת את הקיר הצפוני. מחפשת את המתג. אודיטוריום. במה. מסך. שטיח רך על הרצפה. תאורה רכה משני צידי הקיר. לאט לאט האולם מתמלא. אני יושבת על קצה הבמה. מביטה בנכנסים אחד אחד. גברים, נשים אמצע שנות ה 30 קצת בני 40 וקצת. חברי ההנהלה מתיישבים בשורה הראשונה. אני מזהה אותם לפי שפת הגוף שלהם וגם שיער השיבה.
צהריים טובים, שמי פרי מרגוליס אני שומעת את עצמי . אני רועדת קלות. מישהו מרגיש שהקול שלי רועד? הידיים שלי נעות באיטיות. אני מתבוננת לתוך הלבן של העיניים אחד אחד . שורה שורה.
וממשיכה.
זהו סיפור מסע אישי. סיפור חיי לתוכו אני שוזרת התובנות והכלים שהגיתי ויישמתי עבור בני אשר נולד חולה מאוד פיסית ולאחר תקופת מה הסתבר כי יש איחור התפתחותי קשה וחריג. מילד שאף איש מקצוע לא נתן לו סיכוי לחיות ובוודאי שלא ללמוד במערכת החינוך הרגילה צמח בחור גבוה וחסון שסיים בית ספר תיכון יוקרתי עם תעודת בגרות מצוינת, הפך לצייר מחונן וחייל המשרת ביחידה מובחרת בצה"ל.
מהותה של ההרצאה היא על הדרך, על התובנות, על הורות ועל מקומה של אהבה בכל אחד ואחד מאיתנו ועל כך שכל אחד מאיתנו יכול למצוא בתוכו את הדרך לעזור לעצמו.
התכנים והנקודות המרכזיות משתלבים בטבעיות בסיפור האישי:
- אגו- כיצד ממנפים אגו, מה עושים איתו ומה לא עושים
- כיצד מתמודדים עם תסכול ואלימות?
- אחריות אישית לתהליך- לא מאשימים את האחר בכישלון או בחוסר הצלחה שלך
- שימושים יצירתיים ביצירתיות בחיי היום היום
- איך מתמודדים עם רצף של כישלונות?
- מהי מחויבות לתהליך וכיצד מציתים את האש הפנימית שתמשיך ותבער?
- למה אנו זקוקים לחזון ותוכנית?
- חשיבותה של ההתמדה- היכרות עם הכוחות הפנימיים שלנו
אני מדברת ומדברת. לאט לאט נבנה המתח והמדורה הפנימית נדלקת. קולי עולה, אני מניחה למיקרופון אשר הופך מיותר ברגע המדויק. חשמל באוויר. אני מטעינה וממשיכה הלאה. בדיחות במינון הנכון.
זה עובד. הקהל צוחק. צחוק נינוח הולך ומתפשט לו באולם. זהו. הקהל נכבש. אני חושבת לעצמי.
מאותו רגע אני לוליינית בקרקס. זזה, נעה, ניגשת, עוצרת מתבוננת. מעלה ומורידה את הטון . שומעת את הדממה באולם.
הסוף. מחיאות כפיים ותור ארוך של אנשים שיש להם רק שאלה אחת לשאול.
מישהי רק ניגשה להגיד תודה ולתת חיבוק. ועוד אחד שרוצה להציע ליווי עסקי .
מספרי טלפון עוברים מיד ליד.
אני יורדת לחנייה בבניין מפואר של חברת הייטק בינלאומית.
מתיישבת במכונית ולא יכולה להתניע. הברך השמאלית רועדת.
עשיתי זאת. סיפרתי את הסיפור שלי לפני 600 איש.
אין דבר כזה שאין דבר כזה.
תגובות אחרונות